Nazir
Daf 39a
הלכה: שְׁנֵי נְזִירִין שֶׁאָמַר לָהֶן אֶחָד כול'. וְלֹא סוֹף דָּבָר כְּשֶׁאָמַר לָהֶן אֶחָד. רָאִיתִי אֶת אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּיטְמָא וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה מִכֶּם. אֶלָּא אֲפִילוּ אָמַר לָהֶם. רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנָּזַר וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵי זֶה מִכֶּם. שְׁנֵיהֶן נוֹהֲגִין נְזִירוּת עַל פִּיו. בְּשֶׁאֵינָן מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ. אֲבָל אִם מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ לֹא בְדָא. הָיוּ שְׁנֵיהֶם מַכְחִישִׁין. ייָבֹא כְהָדָא. עֵד אוֹמֵר. נִיטְמָא. וְהוּא אוֹמֵר. לֹא נִיטְמֵאתִי. טָהוֹר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים. נִיטְמֵאתָ. וְהוּא אוֹמֵר. לֹא נִיטְמֵאתִי. שְׁנֵיהֶן נֶאֱמָנִין מִמֶּנּוּ. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. הוּא נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. 39a כֵּינִי מַתְנִיתָא. רִבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. רִבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים מְטָהֲרִין. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. כֵּינִי מַתְנִיתָא. רִבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא וְרִבִּי יְהוּדָה מְטָהֵר. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִין מְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רִבִּי גּוּרְיוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. לֹא אָמַר רִבִּי יוּדָה אֶלָּא בְטוּמְאָה יְשָׁנָה. שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר. נִיטמֵאתִי וְטִהַרְתִּי. וְתַנֵּי. כֵּן הַדָּבָר עַל אֲכִילַת חֵלֶב. הוּא הַדָּבָר עַל בִּיאַת הַמִּקְדַּשׁ. וְיוֹדוּן לֵיהּ בְּטוּמְאָה. מִפְּנֵי טוּמְאַת נָזִיר. שֶׁאֵין אוֹמְרִים לוֹ. אֵיכָן הוּא קָרְבְּנָךְ שֶׁהֵבֵאתָ. וְיוֹדוּן לֵיהּ בִּתְרוּמָה. עַד כָּאן קַשִּׁי רִבִּי חֲנִינָה.
Traduction
En réalité, non seulement ''lorsque quelqu’un a dit à deux Nazirs avoir vu l’un d’eux devenir impur, sans savoir lequel d’eux deux c’était'', la période d’abstinence devra être interrompue pour être reprise plus tard; mais encore lorsque ce témoin unique aura dit: ''J’ai vu l’un de vous contracter le vœu de Naziréat, mais je ne sais lequel de vous deux c’est'', tous deux devront suivre les règles du Naziréat d’après ce témoignage. Toutefois, on lui ajoute seulement foi lorsqu’ils ne le démentent pas; mais lorsqu’ils le démentent, le témoignage isolé contraire est sans valeur. Si un double témoignage affirmatif est contesté par les deux personnes auxquelles le Naziréat est attribué, quelle sera la règle? Ce sera un sujet conforme à la discussion émise dans la Mishna suivante (265)''Toharot 5, 3; Cf. Kritot 3, 1.'': ''Si un témoin affirme qu’un tel est devenu impur, et celui qui est imputé comme tel le nie, il restera considéré comme pur; si deux témoins le déclarent impur, et il le nie, on ajoutera foi aux deux témoins, dit R. Meir. Selon les autres sages, malgré ce double témoignage, l’homme incriminé reste digne de foi (pur)''. Selon R. Juda au nom de Rav, il faut ainsi rectifier la version de cette Mishna: D’après R. Meir, l’homme convaincu par deux témoins sera tenu pour impur; d’après les autres sages, d’accord avec R. Juda, cet homme restera pur. R. Yohanan dit qu’il faut ainsi rectifier la version de cette Mishna: D’après R. Meir, l’homme convaincu par deux témoins sera tenu pour impur; d’après R. Juda, cet homme restera pur (mais les autres sages n’adoptent pas son avis). A l’appui de l’avis de R. Yohanan, on peut citer les paroles des rabbins suivants: R. Gorion dit au nom de R. Yossé b. Hanina que R. Juda est seulement d’un avis opposé à celui des autres sages pour une ancienne impureté, au sujet de laquelle l’homme incriminé peut dire avoir été en effet un moment impur, mais qu’il s’est purifié depuis lors. On a de même enseigné: soit qu’il s’agisse d’une accusation portée par deux témoins qu’un tel a mangé du suif, soit qu’il s’agisse d’accuser un homme d’être entré au Temple à l’état impur, on le croit s’il nie ce fait (parce qu’il pourrait éviter l’obligation du sacrifice d’expiation imposé pour le doute, en s’accusant d’un fait involontaire, auquel cas seul les sages adoptent le même avis). Mais, demanda-t-on, pourquoi les sages ne se rangent-ils pas à l’avis de R. Juda, d’ajouter aussi foi à celui qui, étant accusé d’impureté, déclare avoir pris le bain de purification? C’est en raison de l’impureté survenant au Nazir, auquel cas celui-ci ne peut arguer (en faveur de la confiance à inspirer) qu’il pourrait prétendre s’être volontairement rendu impur; puisqu’encore en ce cas il ne lui suffit pas de s’être purifié par le bain, et il doit aussi offrir les sacrifices du cérémonial final, que l’on peut demander à voir (comme preuve). Pourquoi les autres Sages n’adoptent-ils pas l’avis de R. Juda pour l’oblation, d’ajouter foi à celui qui, étant accusé de l’avoir mangée à l’état pur, s’en défend (puisqu’il pourrait arguer l’avoir mangée sciemment, pour échapper à la pénalité de l’amende)? Toutes ces objections et distinctions ont été posées par R. Hanina.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולא סוף דבר. לאו דוקא קאמר במתני' שמאמינין לאחד שאמר ראיתי שנטמא אחד מכם אלא אפילו בעיקר נזירות נמי נאמן הוא שאם אומר יודע אני שאחד מכם נזר ואיני יודע איזה הוא שניהם נוהגין נזירות על פיו ומתני' דנקטה להאי גוונא לאשמעינן היאך נוהגין הן בקרבן טומאה וקרבן טהרה:
בשאינן מכחישין אותו. והא דאחד נאמן בשהן שותקין ואין מכחישין אותו אבל אם מכחישין אותו לא בדא אמרו נאמן דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:
היו שניהם מכחישין. היו שנים מעידין והן מכחישין אותם:
יבוא כהדא. דפלוגתא דר''מ ורבנן היא אם הכחשה נגד שני עדים הוי הכחשה או לא:
טהור. דהוי עד אחד בהכחשה:
שניהן נאמנין ממנו. דהכחשה נגד בי תרי לאו הכחשה היא:
הוא נאמן ע''י עצמו. כדמפרש טעמא לקמן:
כיני מתניתא. כן היא המתני' דחכמים נמי כרבי יהודה ס''ל בטומאה ופליגי על ר''מ ורבי יוחנן קאמר דלא גרסינן במתני' וחכמים מטהרין אלא רבי יהודה לחודיה הוא דפליג על ר''מ ואין חכמים מודים לו בטומאה כדלקמן:
מיליהון דרבנן. רבי גוריון ור''י בן חנינה מסייעין לרבי יוחנן דאין חכמים מודים לרבי יהודה בטומאה דאינהו מפרשי לרבי יהודה דלא תימא בין בטומאה ישנה בין בטומאה חדשה קאמר וטעמיה משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש דהא ליתא דלא אמר אלא בטומאה ישנה שאמרו לו אתמול נטמאת והיום נגעת בטהרות וטעמא דבהא איכא מיגו שיכול לומר נטמאתי ונטהרתי והלכך אפילו אמר לא נטמאתי נאמן דמתרצינן דיבוריה מאי לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אבל בטומאה חדשה שאמרו לו בשעת שנטמאת נגעת בטהרות אינו נאמן דליכא מיגו והיינו דמסייע לרבי יוחנן דמשום הכי אין חכמים מודים לר''י בטומאה דאינהו סברי דמיגו בטומאה לא אמרינן כדמסיק:
ותני כן הדבר על אכילת חלב. דבהא חכמים מודו לרבי יהודה שאם שנים אמרו לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי והוא הדבר על ביאת המקדש שאם אמרו לו נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי שהוא נאמן דבהני איכא מיגו שהן בני קרבן ואם ירצה לומר מזיד הייתי באכילת חלב ובכניסה למקדש פטור הוא מקרבן הלכך נאמן אבל בטומאה גרידתא דליכא קרבן אין חכמים מודים לו:
ויודון ליה בטומאה. גרידתא נמי דהא איכא מיגו דטבלתי:
מפני טומאת נזיר. משום דאשכחן בחד דוכתא דאפילו בטומאה גרידתא איכא קרבן וליכא מגו שהרי בנזיר שאומרים לו שנטמא והוא אומר לא נטמאתי אינו יכול לומר טבלתי שהן אומרים לו היכן קרבנך שהבאת על הטומאה ומזיד נמי לא שייך בנזיר שהנזיר חייב בקרבן טומאה על המזיד כשוגג כדדריש לקמן בפתע לרבות המזיד ומכיון דמצינו בשם טומאה דליכא מיגו לפיכך אין חכמים מודים לרבי יהודה בטומאה כלל ואפילו בטומאה ישנה דלא פלוג עבדי רבנן בטומאה:
שאין אומר לו. כלומר לאו שיכולין לומר לו:
ויודון ליה. חכמים לרבי יהודה בתרומה שאם אמרו לו אכלת תרומה ולחייבו בחומש והוא אומר לא אכלתי דנאמן דאיכא מיגו דאיבעי אמר אכלתי במזיד ואין מזיד משלם חומש דאיש כי יאכל קדש בשגגה כתיב:
עד כאן קשי ר' חנינה. שדקדק והקשה במה דחכמים מודים לר''י ובמאי שאינם מודים לו וס''ל דאין חכמים מודים לרבי יהודה בנזירות ור' מנא שמע לה מן הסיפא ודקדק באיזה דבר דחכמים פליגי על ר''י וס''ל דבנזירות חכמים מודו לרבי יהודה דנאמן:
Nazir
Daf 39b
רִבִּי מָנָא שָׁמַע לָהּ מִן דְּבַתְרָהּ. אָֽמְרוּ לוֹ. אִם יִרְצֶה לוֹמַר. מֵזִיד הָיִיתִי. בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה מָה אִית לָךְ. שׁוֹגֵג חַייָב מֵזִיד חַייָב. שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ. הֵיעַרְתִּי אֲבָל לֹא גָמַרְתִּי. 39b כַּיי דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. נֶאֱנַסְתִּי מִפְּנֵי כְשָׁפִים שֶׁעָשָׂת לִי. בִּנְזִירוּת מָה אִית לָךְ. שׁוֹגֵג חַייָב מֵזִיד חַייָב אָנוּס חַייָב. בְּפֶתַע לְרַבּוֹת הַשּׁוֹגֵג. בְּפֶתַע לְרַבּוֹת לְרַבּוֹת הַמֵּזִיד. תְּנַאי הָיָה בְלִיבִּי. לִכְשֶׁאֲטַמֵּא תִּיפְקַע נְזִירוּתִי מִמֶּנִּי תָחוּל עָלַי נְזִירוּת אֲחֶרֶת. מִכָּל מָקוֹם לֹא נִתְחַייֵב בִּנְזִירוּת עַד עַכְשָׁיו. תְּנַיי הָיָה בְלִיבִּי. לִכְשֶׁאֲטַמֵּא תִּפְקַע נְזִירוּתִי מִמֶּנִּי תָחוּל עָלַי נְזִירוּת אֲחֶרֶת. בשביעית מָה אִית לָךְ. שׁוֹגֵג חַייָב מֵזִיד חַייָב. תְּנַי בִּדְבָרִים אֵין תְּנַיי בשביעית. וְאַתְייָא כֵּיי דָמַר רִבִּי בָּא רַב יְהוּדָה. בְּשׁוֹגֵג בְּקָרְבְּנָהּ בְּמֵזִיד בְּקָרְבְּנָהּ. אֲבָל אִם אָמַר. סָבוּר הָיִיתִי שֶׁאֵין זוֹ שְׁבוּעָה. פָּטוּר. הָא כָּל אִילֵּין מִילַּייָא לֹא מָצֵי תְנֵָייהּ. וָכָא מָצֵי תְנָיֵיהּ.
Traduction
Mais R. Mena les a établies, d’après la fin de cette Mishna (266)Kritot 3, 1.: Lorsque deux témoins accusent quelqu’un d’avoir mangé de la graisse interdite, et il le nie, selon R. Meir, cet homme est déclaré coupable (convaincu de ce péché); selon les autres sages, il ne l’est pas et on le croit, parce qu’il peut arguer qu’il aurait pu répondre l’avoir mangée sciemment (de façon à échapper ainsi au sacrifice du péché involontaire (267)En un tel cas donc, comme pour le Naziréat, les Sages sont d'accord avec R. Juda.. En cas d’accusation d’avoir cohabité avec une esclave émancipée, ce dont l’homme incriminé se défend, quelle argumentation peut-il faire valoir de pourvoir échapper quand même à la pénalité, puisque ce dernier est aussi bien coupable en cas de fait conscient, qu’en cas de fait involontaire? On croit cet homme qui nie le fait, parce qu’il peut arguer qu’il aurait pu se contenter de reconnaître avoir commencé un tel acte de copulation, sans l’achever (sine seminis emissione); ou bien encore on peut adopter l’avis émis à ce sujet par R. Simon b. Lakish, savoir que l’homme peut arguer s’être trouvé contraint à cette cohabitation, par suite des sortilèges que cette femme a exercés sur lui (en ce cas, l’homme n’est pas coupable). En fait de Naziréat, pourquoi croit-on l’homme incriminé, puisqu’il est en tous cas tenu d’offrir le sacrifice de cessation, soit qu’il s’agisse d’une impureté involontaire, soit qu’il s’agisse d’un fait conscient (de plein gré), soit d’un fait par violence, puisque de l’expression biblique subitement (Nb 6, 9), on conclut que le sacrifice est dû en cas d’impureté involontaire, et de l’expression (pléonastique) inopinément (ibid.) on conclut que même en cas de transgression volontaire il faut offrir le sacrifice péché? Il peut arguer avoir établi en lui la condition de ne pas compter de Naziréat s’il devient impur (rétroactivement), ou d’en assumer un nouveau; alors, il ne doit le sacrifice en aucun cas jusque là. Pourquoi croit-on l’homme incriminé en fait de serment? Que peut-il arguer, puisque le sacrifice est dû, soit pour le fait involontaire, soit volontaire, et, de plus, on n’a pas pu parler de condition mentale inapplicable aux serments (268)''Tr; (Nedarim 3, 1); (Shevuot 3, 1).''? C’est conforme à ce qu’a dit R. Aba ou R. Juda: le sacrifice est obligatoire aux deux cas lorsqu’en sachant l’interdit du serment, on en ignorait la pénalité; mais si l’on dit avoir supposé que ce n’est pas un serment, on est dispensé du sacrifice (comme cas de force majeure). Donc, pour tous les sujets énoncés, on ne peut pas prétendre que les Sages contestent l’avis de R. Juda (269)Ils admettent comme lui, que l'on croit celui qui nie l'accusation., sauf les cas énoncés plus loin (que l’on ne peut pas nier). – (270)Suit un passage traduit en (Sota 6, 2).
Pnei Moshe non traduit
אמרו לו אם ירצה לומר מזיד הייתי. בריש פ''ג דכריתות גבי פלוגתא דר''מ ורבנן שנים אומרים אכל חלב והוא אומר לא אכלתי ר''מ מחייב וחכמים פוטרין שאם ירצה יכול לומר מזיד הייתי ופטור מקרבן:
בשפחה חרופה מה אית לך. למימר אם שנים אמרו לו בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי דמי נימא דאינו נאמן דהא ליכא מיגו דבין בשוגג בין במזיד חייב בקרבן כדדריש התם בפ''ב דכתיב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא לעשות המזיד כשוגג:
שיכול לומר. אפ''ה מיגו איכא דמאי לא בעלתי דקאמר היערתי אבל לא גמרתי הביאה ובשפחה חרופה אינו חייב אלא על הגמר ביאה דשכבת זרע כתיב:
כיי דאמר רשב''ל. אי נמי כהאי דאמר ר''ל שיכול לומר נאנסתי מפני כשפים שעשאת לי להיות עמה ואונס אפילו בשפחה חרופה פטור:
בנזירות מה אית לך. למימר מאי מיגו איכא דבין שנטמא בשוגג או מזיד או אנוס חייב בקרבן דכתיב בפתע פתאום ודרשינן בפתע לרבות השוגג כדכתיב אם בפתע בלא איבה הדפו בפתאום לרבות המזיד והאנוס אונס דכתיב ויאמר ה' פתאום מזיד דכתיב פתאים עברו ונענשו:
תנאי היה בלבי. יכול הוא לומר בשעה שנזרתי היה תנאי בלבי לכשאטמא תפקע ממני נזירותי למפרע אי נמי תחול עלי נזירות אחרת דמכל מקום לא נתחייב בנזירות עד עכשיו כלומר שלא נתחייב בקרבן על נזירות עד עכשיו שהרי אמר תנאי היה וכו':
בשבועות מה אית לך. אם שנים מעידין אותו שנשבע בשבועת העדות או בשבועת הפקדון והוא אומר לא נשבעתי מאי מיגו איכא דבין בשוגג בין במזיד חייב בקרבן כדאמרינן בפ''ג דשבועות בכלן נאמר ונעלם ובשבועת העדות לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג ושבועת הפקדון גמר תחטא תחטא משבועת העדות:
תניי בדברים אין תניי בשבועות. כלומר ותנאי נמי ליכא למימר דתנאי שייך בדברים שמקבל עליו א''נ תניי בנדרים וכן הוא במסכת נדרים אבל בשבועות אינו יכול לומר בלבי היה לדעת אחרת שהרי לא על דעתו משביעין אותו:
ואתייא כהאי דאמר רבי בא. תירוצא היא כלומר דאפ''ה איכא מיגו בשבועות כהא דאמר רבי בא בשני רב יהודה בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה שמזיד הוא על הקרבן שיודע שחייבין עליה קרבן אי נמי בשוגג הוא על הקרבן שיודע ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע שחייבין עליה קרבן בהא אמרינן מזיד ושוגג אחד הוא לקרבן:
אבל אם אמר סבור הייתי שאין זו שבועה. שלא הייתי יודע כלל אם זו שבועה היא או כסבור הייתי שאיני יודע עדות לזה פטור דמקרי אנוס בשבועה והלכך אשכחן נמי מיגו בשבועה לפטור מקרבן:
הא כל אילין מילייא לא מצי תנייה. הרי אלו הדברים שאמרנו לא מצי למיתני בהנך דלא מודו ליה רבנן לרבי יהודה דודאי מודו ליה דבכל הני איכא מיגו ואפילו נגד שני עדים נאמן הוא:
וכא מצי תנייה. אלא דהני דחשיב לקמיה הוי מצי למיתני הכא דבהו לא שייכא הכחשה:
מַה דְרִבִּי יוֹסֵי אָמַר. פְּלוֹנִי אָכַל חֵלֶב וְהִתְרֵיתִי בוֹ. אֵינוֹ לוֹקֶה. אָמַר לוֹ אֶחָד. נָזִיר. וְהָיָה נוֹהֵג בִּנְזִירוּת עַל פִּיו. וְשָׁתָה יַיִן וְנִיטְמָא לַמֵּתִים וְהִתְרוּ בוֹ שְׁנַיִם לוֹקֶה. עִיקָּר עֵידוּתוֹ לֹא בְעֵד אֶחָד הוּא. מַה דְרִבִּי מָנָא אָמַר. פְּלֹנִית כּוֹהֶנֶת וְזִינָת וּבָא עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ כֹּהֵן וְהִתְרֵיתִי בוֹ. אֵינוֹ לוֹקֶה. נִסְתְּרָה בִפְנֵי שְׁנַיִם. אָמַר אֶחָד מֵהֶם. אֲנִי רְאִיתִיהָ שֶׁנִּיטְמֵאת. וּבָא עָלֶיהָ בַעֲלָהּ. וְהִתְרוּ בוֹ שְׁנַיִם לוֹקֶה. וְעִיקָּר עֵידוּתוֹ לֹא בְעֵד אֶחָד.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
מה דרבי יוסי אמר. בפרק מי שקינא לאשתו דאם אחד אמר פלוני אכל חלב והתריתי בו לאו כלום הוא אבל אם אמר לו חלב הוא ואח''כ התרו בו שנים אל תאכל חלב זה ואכל לוקה דבכה''ג לא שייכא הכחשה דאף ע''ג דעיקר עדותו. לא בעד אחד הוא מ''מ כיון שעד אחד נאמן באיסורין כשאמר לו זה חלב הוא לוקה אח''כ ע''פ שנים ואינו יכול להכחיש ולומר לא חלב הוא זה וכן בנזיר כיון שכבר נהג נזירותו על פי אחד תו לא מצי להכחישו ולוקה כשנטמת ע''פ שנים אע''ג דעיקר עדותו באחד הוא וכן בהא דרבי מנא וכלומר דהש''ס רבותא קמ''ל דלפעמים אפי' בעדות אחד לא שייכא הכחשה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source